פרשת קדושים מעמידה אותנו אל מול חובת התוכחה: " לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'". מערכת היחסים המשפחתית כמו גם זו הציבורית מעמידה את מצוות התוכחה באור בעייתי. במסגרת המשפחתית, היעדרותה של התוכחה על רקע פתיחות חינוכית לא ראויה, מובילה לצורך במה שמכונה כיום: "שיקום הסמכות ההורית". גם במישור הלאומי אנו נמנעים מלהוכיח וזאת לאור המתיחות הרבה בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית.
מקרה מאפיין התרחש בימי נערותי בהם נהגנו מדי שבת אני וחברי לצעוד לסניף בני עקיבא המקומי, כשעל פנינו חולפות מכוניותיהם של מי שעושים שבתם חול. באחת השבתות נעצר לידינו רכב ובקש מאתנו הנחיות כיצד להגיע למחוז חפצו. לא ידענו מה לעשות והאם לענות לו. היו מי שטענו כי מצווה לעזור וחזקו טענתם באומרם כי כך יגיע הנהג למקום חפצו ויתמעט חילול השבת. אחרים טענו כי אין לסייע ביד עוברי עבירה. קבוצה שלישית טענה כי יש להקדים אמירת "שבת שלום" לנהג ובכך לרמוז דבר מה, ומתוך כך גם להאיר את הדרך. קבוצה נוספת, גדולה ומרכזית, טענה כי יש להסתפק באמירת "אני לא יודע" או לחילופין "אני לא מכאן".
אני באופן אישי ראיתי בתשובה "אני לא מכאן" לא רק ניסיון להתנער מהסיטואציה הבעייתית, אלא סוג של אמירה שנובעת מחוסר נוחות של מי שאיננו יכול להסכים עם המציאות הנגלית מול עיניו. שלמה המלך, בספר משלי למדנו כי "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת". פשט הכתוב הוא שטובה תוכחה מגולה כשהיא באה מתוך אהבה מסותרת. רק כאשר מקור התוכחה הוא אהבה – אז התוכחה טובה וראויה. לא פעם אנו מוכיחים את האחר בשל העובדה שאנו אוהבים את עצמנו. מפריע לנו שהוא נוקט בפעולה מסויימת.
יתכן ועודף האנוכיות והעמדת היחיד במרכז, גרמו לכך כי שאין בדורנו מי שיודע להוכיח. מוכחים ישנם הרבה, אולם רובם ככולם פועלים מתוך צורך אובססיבי להתערב בחייו של האחר ולא מתוך אהבה ואכפתיות. אין הדבר אומר כי עלינו להסתיר את האכזבה מהופעתם של חיים יהודיים חלקיים. אולם זהו רק המעגל השלישי. רק מי שבוכה על חילול שבת של האחר (להבדיל ממי שכועס או ח"ו זורק אבנים), רק מי שחש בכאב על העדרם של חיים יהודיים שלמים יהיה מסוגל לגלות אחריות לאומית, שיקול דעת הלכתי רחב והבנה מקיפה של המציאות. רק כך ניתן להימנע מהתשובה: "אני לא מכאן".
שאלות לדיון:
האם העדרה של התוכחה מעידה על חולשה? על חוסר בטחון ב'צדקת הדרך'?
מה הם הקווים האדומים המשפחתיים והלאומיים בהם חובה להוכיח, למחות?
הרב שי פירון, ראש הישיבה התיכונית וישיבת ההסדר בפ"ת ומרבני 'צהר'
